מכירים מישהו שמגדיר את עצמו כסובל מבעיית אגו? אני לא. מכירים מישהו שסובל מבעיית אגו? דה.
כידוע, ככל שעולים ברמת הבכירות כך גוברת סכנה להתפתחות יתר של האגו. המתמטיקה פשוטה: יותר אחריות>יותר סמכות>יותר כוח> יותר אגו (וגם עול, סטרס ומיליון דילמות. שלא ישמע שהכל נוצץ שם בצמרת). והאמת? יש בזה משהו נעים, מדגדג מהסוג המשכר. חדר גדול, רכב שווה, שכר גבוה, המקום השווה בראש השולחן, מקבל משתרוצה ומהר ושאר סימנים ש"באים עם הטריטוריה".
בישראל זה די מתעתע. כי לא מעט מהמנכ"לים הם גם יזמים ו/או מנהלים בסגנון "משפחתי". אז נמנעים מהתנהגות גרנדיוזית ולעיתים באמת מוותרים על הסממנים החיצוניים שמזינים את האגו. לכן התפיסה האוטומטית של המנכ"ל הטיפוסי היא: "אני? אגו? מה פתאום!" ובכל זאת, לאגו יש נטיה להתבלבל ואז נקלעים לסכנה של בדידות ונתק מהעובדים, הלקוחות, התרבות האירגונית ויש האומרים אפילו מעצמנו.
למה צריך לשים לב? 1. "פינוקים" לא הכרחיים (קראתי על מנכ"ל שקיבל כרטיס מיוחד למעלית שמובילה היישר לקומת ההנהלה, שחלילה לא יתערבב או יתעכב שלא לצורך) 2. לוודא שמוקפים גם באנשים שאומרים את האמת, כולל ביקורת פחות מחמיאה 3. לזכור לזכור (כי קל לשכוח) מי עוד שותף לדרך שלכם. גם אם אתם בודדים אתם לא לבד. אם אפשר לשלב את זה בלהגיד תודה, הרווחתם פעמיים. 4. ניתוח מתמיד של איכות שיתוף הפעולה מולכם, האם נובע מכוח הפוזיציה או מחיבור אל האישיות שבכם ואל המטרה שאתם חותרים לעברה.
אם אתם "בקבוצת סיכון" דברו איתי
