מצבי חירום בטיסות ראינו כבר אלף פעם סרטי הסבר ודיילות מנפנפות בידיים אני אף פעם לא מקשיבה, מודה אבל דבר אחד כן זוכרת אולי כי ברגע הראשון הופתעתי "מסכת חמצן - קודם כל למבוגר ורק אח"כ לילד"
למרות שהלוגיקה משכנעת בחיים עצמם זה עובד קצת אחרת אנחנו דואגים לאחרים לפני שדואגים לעצמנו וכך יוצא שמנכ"לים במצבי חרום (שמתרחשים כ-23 שעות ביום בממוצע) עסוקים בלדאוג להכל ולכולם, די אחרונים בתור לעצמם.
מה לא ברור ב"הצבא צועד על קיבתו"?? אם הסטרס חוגג הגוף מאותת הפוקוס מתפזר הקשב מתערער תדאג.י לעצמך
זו לא בושה להתייעץ. זו מסכת חמצן. לעצור לשעה בשבוע, לתת הפוגה למוח ומקום ללב לשמוע קול אובייקטיבי חיצוני והבנה מתובלת בקונטרה חשיבה משותפת על מה שמעסיק, עסקית ו.או אישית כי טובים השניים מן האחד וכי המבוגר האחראי? אחראי קודם כל על עצמו
תזכורת למי שצריך אני כאן כדי ללוות את אלה שדואגים לעצמם
