רגע רקע: בשישה שבועות האחרונים יצאנו לאפיזודה קצרה של נוודות משפחתית. תופעת לוואי (חיובית) של ״מי יודע מה יהיה מחר״.
כלומר שילוב של עבודה מרחוק וטיול שגולת הכותרת שלו הפלגה באיי יוון.
אז מצד אחד השבוע הוגדר כנופש ואפילו היומן שלי ערום כביום היוולדו.
מצד שני את הלקוחות הקבועים שלי אני מלווה גם כשאני ישנה.
אז גם בחופשת חלומות אני מתבוננת, תוהה ולומדת.
כמו בכל הפלגה, גם בסטינג הנוכחי (קבוצה של 11 איש, מתוכם סקיפר אחד משלנו ועוד סקיפר מקומי) לא ניתן לתפקד ללא עבודת צוות.
פשוט אי אפשר.
אני כבר לא מדברת על בישול ואירגון של חלל מיניאטורי. כל עגינה מעסיקה לפחות אחד על ההגה, אחד על העוגן ואחד על החבלים מול המזח.
בעבודה שלי עם מנכ״לים הזרם התת קרקעי הכי חזק שאני מלווה הוא השילוב בין אחריות לבדידות.
גם בהפלגה, כולם עוזרים וכולם חלק אבל בסוף העול הכי כבד הוא של הסקיפר.
אם מישהו נופל למים, או שעוגן אחד מסתבך בעוגן של סירה אחרת, אם המפרש לא נפתח או הדלק נגמר-הסטרס שמור בעיקר לסקיפר.
ממש כמו מנכ״ל של חברה.
הדבר היחיד שראיתי פה וחסר לי בנוף העסקי זה ערבות הדדית בין הסקיפרים כחלק מהשגרה. ברגע שעוגנים מיד הסקיפר מהסירה השכנה קופץ לעזור, לכוון ולקשור. לפחות במובן הזה הלבדות מתרככת.
מה שזכרתי מהפלגות קודמות והוכח שוב כמייצג את החיים עצמם, בין אם הים שקט או סוער, החווייה האישית נקבעת בעיקר לפי האנשים שאיתי.
וגם שאלכוהול אף פעם לא מזיק :)
