לאורך השנים פיתחתי לעצמי מן נוהל שביום העזיבה של מקום עבודה אומרת ביי לכולם כאילו מחר אני חוזרת והכל כרגיל. לא אוהבת פרידות ובטח שלא אוהבת דרמות סביב פרידות. אז בליבי הייתי חורטת חזק חזק "מי שצריך להישאר בחיי יישאר, ומי שלא לא" וכך הייתי מעבירה את המעמד הזה בשפיות יחסית.
אבל היום של איסוף החפצים וה"טופס טיולים" הוא רק קצה קצהו של תהליך שבדר"כ מתחיל להתבשל הרבה קודם, לפחות אצל אחד הצדדים. העוזב או המעזיב.
פרידות בחיים הפרטיים זוכות לתעשייה שלמה של ספרים, סרטים ובעלי מקצוע שמגוייסים למשימת ההערכות והעיבוד. לעומת זאת, בחיי העבודה, תחת מעטה הנורמליות שבמעברים, מסתתרות שעות של דילמות ולילות של נדודים סביב תהליכים שמסתכמים בפרידה. ברב במקרים הפרידות לא ממש יטופלו, לא מראש וגם לא בדיעבד.
רק בימים האחרונים נתקלתי במנכ"ל ששוקל להחליף סמנכ"ל ותיק, בצמד יזמים שעובדים יחד כבר כמה שנים והגיעו הנסיבות להתפצל ובסמנכ"לית שהפסיקה לאהוב את התפקיד, וחולמת על יזמות. וזה עוד בלי לדבר על אלה שהנסיבות נכפו עליהם ופוטרו או יצאו לחל"ת אינסופי. אלה צריכים להתמודד בדיעבד עם הפרידה, עם חוסר השליטה בסיטואציה ועם חישוב מסלול מחדש.
בקרוב אעלה כמה סיפורי פרידה בהתהוות. ולו בשביל אלו שיזדהו ויקחו לעצמם משהו כדי לעשות דרך יותר נכונה. אם גם אצלכם הסיר כבר על האש ותרצו לספר לי את הסיפור שלכם, מוזמנים לפרטי.
